חטופים בידי הוריהם 

'אם תתגרשי ממני, אקח לך את הילדים'...  כך איים על נ' בעלה, כאשר היא הודיעה לו שהחליטה להתגרש. האיום היה מופרך, שכן נ' הייתה אם מיטיבה אשר השקיעה את כל מאודה בילדיה. הילדים היו קשורים אליה בנימי נפשם. אלא, שמייד לאחר שהגישה תביעת מזונות וחלוקת הרכוש, י' בעלה, כפי שהבטיח לה, הגיש תביעת משמורת וטען כי היא מתעללת בילדים, מזניחה אותם, אינה דואגת לצרכיהם והחמור מכל, תוקפת אותם מינית ופיזית. נוכח הטענות הקשות הופנו הצדדים למבחני מסוגלות הורית וכל המשפחה עברה אבחון פסיכו דיאגנוסטי, אצל פסיכולוגית מומחית אשר מונתה על ידי בית המשפט.
חוות דעתה של המומחית קבעה חד משמעית, שי' הינו אב מנכר ומסית, המונע קשר בין הילדים לאימם, אינו משתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים ואינו מסוגל להבחין בין צרכיו לצרכי ילדיו. בשל כך, הילדים נתונים בסיכון נפשי ורגשי גבוה, הם הפכו למתוכנתים ע"י אביהם, רצונם הפך לרצון אביהם ולמעשה הם שרויים במצב של חטיפה רגשית.

בית המשפט-האב אינו ראוי להיות הורה משמורן
כאשר נמסרו המלצותיה של הפסיכולוגית לבית המשפט, אחד הילדים כבר עבר להתגורר בבית האב וניתק קשר עם האם. המלצה הייתה לחידוש קשר מיידי בין הבן לאימו בליווי סנקציות כספיות כנגד האב בכל פעם שהילד לא יגיע למפגשים. כמו כן חוייב האב לקחת את הילד לטיפול פסיכולוגי. עוד נקבע, כי אם התהליך, לא יעלה יפה, יש  להכריז על הילד "קטין נזקק" ולהוציאו מחזקת אביו למרכז חירום במטרה להעבירו לחזקת האם לאחר מכן. בית המשפט אימץ את חוות הדעת ואת המלצותיה של הפסיכולוגית ונתן פסק דין שקבע כי האם היא הראויה להיות המשמורנית וכי כל ה'אשמות' הקשות שבהן הואשמה, לא היו ולא נבראו. נקבע שהאב אינו ראוי להיות משמורן לאור העובדה שאינו נותן מענה לצרכים הרגשיים וההתפתחותיים של הקטינים, לא שומר על דמות ההורה השני, לא מאפשר קשר בין הקטין להורה השני ולא משתף במידה מספקת פעולה, עם גורמי הטיפול.
הנצחון המשפטי לא צלח את מבחן המציאות. למרות פסק הדין, הילד לא הגיע לטיפול פסיכולוגי, לא התקיימו מפגשים בינו לבין האם, לא הוטלו סנקציות כספיות כנגד האב, חלפה שנה ועוד אחת...ועוד שנתיים והבנות הלכו בעקבות אחיהן, ברחו  לבית האב וניתקו לחלוטין קשר עם האם. היום, חלפו כבר 12 שנים. כל הילדים בגירים. כולם עדיין מסרבים לכל קשר עם האם ועם כל בני משפחתה, הסבתא, הדודים ובני הדודים.

תסמונת הניכור ההורי
השיעור הגבוה של הגירושין באוכלוסיה, (מעל 13,000 זוגות בשנה בישראל), השיח הציבורי סביב ביטול חזקת הגיל הרך ומעורבות האבות בגידול הילדים, הביאו לגידול משמעותי בסכסוכי המשמורת בין הורים כחלק מהליכי הגירושין. כאשר התקשורת בין ההורים בעייתית ואין האחד תומך בהורות של השני, לא אחת, הופכים הילדים לכלי ניגוח עד כי אין ביכולתם לראות את טובת הילדים בנפרד מטובתם שלהם. במקרים אלו כאשר אחד ההורים מסית את הילדים באופן אינטנסיבי כנגד ההורה השני עלולה להתפתח-סרבנות קשר קיצונית אשר הוכרה בפסיכולוגיה כ-"תסמונת הניכור ההורי". התסמונת הוכרה לראשונה ע"י הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ריצ'רד גרדנר אשר טען כי זוהי תופעה בה ילד, אשר אגב הליך גירושין של הוריו חווה הסתה על ידי אחד מהוריו כנגד ההורה השני מתנכר לאותו הורה. מאפייני התסמונת, הינם: מסע הכפשה חסר הצדקה נגד ההורה המנוכר, עיסוק כפייתי של הילד בגינוי ההורה המנוכר ובהאשמות כלפיו, כאשר כל נסיונות ההתקרבות של ההורה המנוכר לילד, נתקלים בתגובות בוטות מאוד. ההורה המנכר הופך לטוב מוחלט וההורה המנוכר הופך לרע מוחלט. הילד במצב של חטיפה ריגשית, מופעלים עליו אמצעים פסיכולוגיים, המנתקים אותו מאחד מההורים והופכים אותו תלוי לחלוטין בהורה השני. הילד, קורבן התסמונת, יבטא תחושה של כח ושליטה ע"י מניעת אהבה וקשר עם ההורה המנוכר בעידודם של ההורה המנכר ובני משפחתו. הילד הופך במשך הזמן ל"שיכור" מכוחו ומאבד יראת כבוד גם כלפי מבוגרים אחרים הקשורים בהורה המנוכר. התסמונת מלווה בדרך כלל בטענות בדבר אלימות פיזית ונפשית שנקט ההורה כנגד הילד ו/או התעללות מינית. במרבית המקרים הטענות חסרות שחר.
משפטים כגון 'אבא קראתי את כל השקרים שכתבת על אמא לבית משפט'  'אתה לא אבא שלי-אמא אמרה לי שיהיה לי אבא יותר טוב' אשר נאמרים על ידי ילדים בני 8, או למשל, ילד אשר מביע רצון לשנות את שם המשפחה שלו, לשם המשפחה של האם, בתוך הליך הגירושין, הינם תמרורי אזהרה אדומים ומהבהבים אשר יכולים ללמד על מסע הכפשה המתנהל כנגד האב ומערכות המשפט והרווחה צריכות לטפל בהם במלוא תשומת הלב.
גרדנר ותומכיו טענו, כי ככל שהילד נחשף יותר להסתה ולשטיפת המח על ידי ההורה המנכר, כך התסמונת מחמירה ומסכנת את הילד. הפתרון שהוצע על ידי גרדנר, הינו חידוש וחיזוק הקשר בין הילד להורה המנוכר ובמקרים הקשים, בהם נוצר ניתוק מוחלט בין ההורה המנוכר לילד, הפתרון הינו העברת הילד למשמורת ההורה המנוכר וככל שההסתה נמשכת נדרש ניתוק קשר מוחלט עם ההורה המנכר.
ד"ר דניאל גוטליב במאמר "תסמונת הניכור ההורי" אשר פורסם בירחון "רפואה ומשפט" גליון מס' 31 דצמבר 2004, גורס כי הנזק הנגרם לילדים עקב תסמונת ניכור הורי מתבטא במספר מישורים: הילד מפתח דפוסי חשיבה מעוותים ובוחן המציאות שלו עלול להפגע, הוא מפתח קהות רגשית אשר עשויה לפגוע בהתפתחותו הרגשית ולמרות הדעה הגורסת שסרבנות הקשר מהווה סממן לעצמאותו הרגשית של הילד, בפועל הוא אינו אלא "שבוי" ריגשי של ההורה המנכר. למעשה, טוען פרופ' גוטליב, אובדן הורה במקרה זה קשה יותר ממוות, שכן הילד מאבד הורה ללא יכולת להתאבל עליו וללא אפשרות לעצב לעצמו זיכרון שקול ומציאותי של ההורה.

סנקציה כספית ככלי למניעת הסתה וחידוש קשר
בתי המשפט הישראלים יישמו את התאוריה ופעלו על פיה במספר מקרים. לא מעט מקרים של סרבנות קשר נפתרו באמצעות הטלת קנס כספי על ההורה המשמורן על כל מקרה שבו הילד לא הגיע להסדרי הראיה עם ההורה השני. לאחרונה ניתנה על ידי כב' השופטת ענת אלפסי בבית משפט למשפחה באשדוד, החלטה שחייבה אם משמורנית אשר סירבה להביא את הבת הקטינה להסדרי הראיה עם האב בשל סיבות שלא נמצא להן כל בסיס, בקנס בסך של 10,000 ש"ח בגין כל מקרה שלא תגיע להסדרי הראיה עם האב. אולם, מספר המקרים שבהם בתי המשפט מטילים קנסות משמעותיים במקרים מעין אלו הינו זניח. ויותר מכך, מערכת הרווחה מתקשה לתת מענה מתאים לאבחון התופעה והטיפול המיידי והנחרץ הדרוש בה. העומס המוטל על שירותי הרווחה ופקידי הסעד לסדרי דין כמו גם חוקרי הילדים אשר נדרשים לא אחת לחקור את הילדים הטוענים לפגיעה מינית או פיזית של ההורה המנוכר כסיבה לסירובם לפגוש בו, הינו גדול והעיכוב במתן תסקירים והמלצות לבית המשפט נמשך חודשים. למימד הזמן ישנה חשיבות מכרעת בהתדרדרות הניכור עד לכדי ניתוק מוחלט. המקרים שבהם הקשר מתנתק לתקופה של שנים לרוב מתדרדרים לניתוק הקשר לעולם. הנזקים הנגרמים לילדים שאיבדו הורה ולהורים שאיבדו את ילדיהם בלתי הפיכים וקשים מנשוא.

הפתרון המתבקש
הפתרון המתבקש הינו הרחבת מרכזי הקשר שליד בתי המשפט למשפחה והקמת מחלקות שיתמחו בסרבנות הקשר ובדרכי הטיפול בה במהירות ויעילות, לרבות: אבחון, ייעוץ ומתן המלצות לבית המשפט. כמו כן הגיעה העת שבתי המשפט למשפחה יפעלו בנחישות ובמהירות וייתנו מענה מיידי לתופעה  באמצעות צווים דרסטיים לשם מיגור הניכור בעודו באיבו. יש להקצות תקציבים שיאפשרו מינוי פקידי סעד וחוקרי ילדים ונוער נוספים ולהעמיק את הידע בנושא הניכור ההורי-איתור, אבחון וטיפול.